עמוד הבית אינדקס ציירים מישראל ציירים מהעולם צרו קשר חיפוש ENGLISH
אינדקס מאמרים "...והנה הדג מפזז לרגליו" (ספר טוביה)
"...והנה הדג מפזז לרגליו" (ספר טוביה)
ויקח טוביה את המרירה וימשח בה את עיני אביו, ויהי כחצי שעה והנה עור לבן נראה בעיניו כעור ביצה ויתפוס טוביה את העור ויעבירו מעל עיניו ותפקחנה

מאת: אמנון טליתמן ד"ר
18/4/2009

העלילה הנפתלת של ספר טוביה ממזגת את הנס עם המעשה, את השמימי והארצי, את האמונה והפקפוק, את הריפוי כגאולה וגם כטפול לכל דבר, ואת המחלה כמקרה או כרצון אלוהי. מחלתו של טובי הצדיק שהתעוור וריפויו הוא שלד הסיפור בספר טוביה שתואר גם במאות יצירות אמנות שבהשראתו הן נוצרו.

נביא את הספור גם בתמונות. חלקן לקוח משני כתבי יד לטיניים מאוירים.

במאות השש עשרה והשבע עשרה ניכר עניין מיוחד בספור, אך קיימים ציורים עליו כבר מקדמת ימי הביניים ומהרנסנס, חלקם פרי מכחולם של גאוני הציור החשובים ביותר. כך רואה טיציאן הונציאני את המלאך רפאל מוליך את טוביה הנער -

לאורך כל ימי ההיסטוריה הכתובה של האדם נמצאו כתבים ועדויות על רפואת עיניים. כבר בכתבים אכאדיים נזכרות מחלות העין.

חוקי חמורבי מפרטים את השכר ועונש של מרפאי עיניים. ריפוי של אציל או עשיר יתגמל את המרפא בעשרה שקלי כסף. פשוטי העם ישלמו מחצית מזה וריפוי עבד עלה שני שקלי כסף. לעומת זאת, אם מאמצי הריפוי הסתיים בעיוורון או במוות, יקוצצו ידי המרפא. אם הנפטר הוא רק עבד, יש לקנות עבד אחד במקומו.

מתקופה מאוחרת יותר, מלפני 3500 שנים, קיים פפירוס שהוטמן בין רגליה של מומיה. הוא עוסק במחלות ובתרופות, ויש בו תיאור של מים עולים בעין, כלומר עכירות של העדשה – קטרקט.

רק במאה השש עשרה, כשהחל המחקר האנטומי המדעי, החל להתברר מבנה העין ןתפקוד חלקיה, כולל זיהוי תפקיד עדשת העין. נציג ציור אופייני של טפול בעין מספר רפואה ערבי מהמאה התשיעית -

המאה השמונה עשרה ראתה את התפתחות הכירורגיה הרציונלית של פגעים שונים בעין, והמאה התשע עשרה הביאה את התפתחות המכשור הייחודי לטפולים של העין.

ספר טוביה הוא אחד מהספרים החיצונים, האפוקריפה APOCRYPHA ביוונית פירושו "דברים חבויים." ספרים אלה המכונים חיצונים, לא נכללו בגרסה החתומה הסופית של התנ"ך. נראה כי הוא נכתב בעברית או ארמית במאה הרביעית לפנה"ס. קטעים מעטים בלבד מהמקור שרדו במכלול מגילות מדבר יהודה אך הגיעו אלינו שני תרגומיו ליוונית.

טובי, אשתו חנה ובנם היחיד טוביה הם מגולי עשרת השבטים אשר הגלה שלמנאסר מלך אשור . הם ישבו בעיר הבירה נינוה. טובי דבק באמונה ובמצוות גם בתנאים של גלות והרבה בעזרה וצדקה. על אף האיסור לקבור יהודים הוא נהג לקבור מתים ואף קיבל אישור לכך מהמלך. בנו סנחריב שמלך אחריו, הקשה על הגולים ועל טובי בכלל, וחייו נעשו קשים וכל רכושו אבד לו. חנה אשתו נאלצה לטוות בפלך יומם ולילה כדי לקיים את משפחתה.

"אך טובי ירא את דבר ה' יותר מדבר המלך ויאסוף בסתר את החללים..."

הוא מחליט לשלוח את בנו טוביה לארץ מדי לגבות חוב ישן, ואז, בעודו ישן מחוץ לבית כדי להיטהר מטומאת מת שקבר, נפל על עיניו פרש של ציפור שעפה מעליו. עיניו הזדהמו וחלו והוא החל להתעוור. הרישום הבא, קודר, חשוך ועצוב מאת רמברנדט, מראה את טובי העיוור מגשש ביאוש בחלל שלפניו -

"בן חמישים ושש היה כאשר עוורו עיניו ובשנת השישים נפקחו." (תרגם מיוונית יצחק פרנקל, ורשה 1855.)

אשתו ואחרים הוכיחו אותו על דרכו ועל סבלותיו, ועל שכל צדיקותו לא עמדה לו והוא סובל כאיוב.

טוביה לא שעה להם וחזר וביקש על נפשו בתפילות.

מה הייתה מחלתו המשוערת של טוביה ומדוע התעוור?

היסטוריונים של הרפואה ורופאי עיניים מפרשים את האירוע כזיהום, טראכומה, הנגרמת ע"י חיידק בשם כלמידיה. זיהום זה היה ועדיין נפוץ מאד בארצות טרופיות ובמזרח התיכון. הדלקת מתפתחת בלחמית, היא הרירית הפנימית של העין. עשרות מיליוני בני אדם חולים גם היום במחלה באזורים אלה. כשהמחלה אינה מטופלת היטב ונמשכת זמן רב, או כאשר יש זיהומים חוזרים, חלים סיבוכים עד כדי התעוורות. בימינו אלה למעלה ממיליון חולים התעוורו מהדלקת הזו.

מכאן שטוביה, אחרי שטרח בקיום מצוות קבורת המת, התעוור מכוח הייסורים השונים שה' מייסר אותו בהם, אולי כדי להעמידו בניסיון. הצרה אמנם נופלת עליו, בצורה כלל לא סמלית, משמים, בדרך המסמלת את הכוונה העליונה. מדובר במצב בו לבטח יתפתח זיהום כי מדובר בחדירת פרש מזוהם של ציפורים לעיניים.

כך נפגשים השמימי – הטלת מום משמים, עם הארצי – חיידקי פרש הציפורים. נפתח מעגל עלילה כפול כאשר טוביה, שעוניו מחמיר, שולח את בנו לעיר הרחוקה מדי. בידיו שטר חוב מאדם לו סייע בעבר ועל הבן לצאת לדרך כדי לגבות אותו. הוריו מהססים ודואגים לאשר יקרה אותו במסעו. מופיע עלם המבשר כי הוא מכיר את בעל החוב ומציע ללוות ולשמור על הבן ולהחזירו לביתו בשלום. באיור זה של הפרידה מהבית נראה הנער כשהוא כבר בחזקת המלאך, אחרי הפרידה מהאב טובי -

המיניאטורה הבאה, צבעונית ועשירה הלקוחה מכתב יד, מגוללת בצורה שונה את מעמד הפרידה מהבן היוצא למסע. בשערי העיר נינוה ניצבים ההורים, הבעותיהם ותנוחות ידיהם מביעות צער, פחד וגעגועים. בהתרחקו מהם, מורה המלאך במחווה מאופקת את הדרך בה ילכו -

השנים, בלוויית כלבו הנאמן של טוביה יוצאים למסעם, מסע שכפי שיתברר, עתיד לאחד ולפתור עלילות משנה נוספות. את העלילה מניעה הידיעה, הנסתרת עדיין מכולם, כי העלם אינו אלא המלאך רפאל שנשלח לסייע, מענה לתפילותיו של טובי הסצינה של הנער והמלאך הפוסעים יחד במסע הארוך שבתה את לבם של אמנים רבים, כמו המעמד של ריפוי העיוורון של טובי לקראת סיום הספור.

בדרך כלל מצוייר טוביה כשדג, המסמל את הריפוי ,תלוי על חוט על אחת מידיו. גם הכלבלב נמצא אתו תמיד. הכלב הוא סמל הנאמנות, כפי שיהיה מקובל גם בציורים ביתיים רבים תקופת הבארוק.

הציור הבא הוא ציור נהדר של פיליפינו ליפי. המלאך המלווה את הנער טוביה ושניהם מצוירים כזוג מלאכים יפים. מאפיינת אותם, כמו בציורים אחרים שלהם מן שלווה מלאכית, אולי בגלל ההגנה האלוהית שמעניק המלאך למסע -

פייטרו פרוג'ינו איש פרוג'יה ומורו של רפאל צייר אותם בגושים רכים של צבעי, עם נוכחות קרובה ודרמטית כשהם כמו הולכים ומתקרבים ישר מול הצופה. גם ראשו של הכלבלב מציץ בתחתית התמונה -

אנדריאה דל ורוקיו, מורו וגם שותף לציור של ליאונרדו, יצר תמונה בה ניכרת אינטראקציה בין השנים. הם משוחחים, מחליפים מחוות, ואפילו מערכות הבגדים המסוגננות כאילו מדברות ביניהן. כציירים טוסקניים רבים, נשנית ידיהם נראה נוף אופייני שקוף וצלול בעומק התמונה -

בהגיעם אל נהר החידקל נפתח קו נוסף בסיפור. כשטוביה רוחץ רגליו בנהר תוקף אותו דג מפלצת והוא ניצל:

"והנה דג גדול לקראתו פתח פיו לבלעו. ויחרד טוביה חרדה גדולה ויקרא בקול גדול ויאמר אהה אדוני כי אבלע."

בכתב יד מאויר מימי הביניים נמצאה מיניאטורה זו. טוביה מותקף ע"י דג טורף בעוד המלאך צופה בהם, מבוהל ומודאג -

"ויאמר המלאך אליו: שלח נא ידך ואחז בסנפיריו ומשכהו היבשה. וימשכהו היבשה והנה הדג מפזז לרגליו."

בסגנון שונה ומאוחר יותר, מעט מיסטי, צייר לאסטמאן בתחילת המאה ה-17 את המעמד בו טוביה גורר את הדג ליבשה תחת השגחתו של המלאך רפאל -

לאחר סעודת דג הוא מורה לטוביה לקחת עמו את הלב, הכבד והמרה של הדג ולשמור אותם. בפסל שיש בארוקי זה, בכנסיית סן-ניקולו במילנו, נראה טוביה כשהוא מבתר את הדג -

ג'יובאני סאבולדו מצייר אותם בצבעוניות כמו ונציאנית זוהרת, במעין תנועת מחול קפואה, על רקע סתמי אך בשילוב מסוגנן של גוונים שונים של הצללה. את הכלב רואים כשהוא מצטנף לו בפינה. ראש הדג נראה כשהוא תלוי תחת רגלו הימנית של טוביה -

כתבי הרופאים וההיסטוריונים של העולם הקלאסי כמו גלנוס ופליניוס, כתבו על העין ואימצו את מסורת הטפול בעין באמצעות כיס המרה ותכולתו. המרירה, באדם ובבעלי חיים, היא מעין כיס הצמוד לכבד ומרכז בתוכו את מיצי המרה המיוצרים ומנוקזים אליו מן הכבד. השימוש בה היה מקובל לאורך ההיסטוריה. הדים ושרידים של טפול עיניים באמצעותה הגיעו אפילו עד אמצע המאה העשרים. מדריך רפואי מציע בשנת 1949 לגרום לצריבה של עין מודלקת עם חומר חריף ופעיל כדי לעודד שפשוף.

בהמשך מסעם המלאך מספר לטוביה כי הם קרבים לבית דודו, אח של טובי אביו. הוא סיפר לו על בתם שרה הנמצאת אתם ואמר כי כדאי לו לבקש אותה לאשה. בכנסיית הצלב הקדוש בפירנצה נמצא פסל נחמד זה מאת אנדריאה דלה רוביה, בן למשפחת פסלים בחימר שעבודותיהם, היותר צנועות במימדיהן בדרך כלל, נמצאות בטוסקנה כולה. הדג כאן כבר אינו אותו סמל צנוע אלא הדג המפלצתי שטוביה לכד -

שוב מסתבכת העלילה כשנו למדים כי על שרה רובצת קללת השד. שבע פעמים נישאה אך נישואיה לא מומשו. מיד עם החתונה מופיע אשמדאי, מטיל רוח רעה בחתן וממית אותו. שרה ואביה מסכימים בחשש גדול לנישואין עם קרוב המשפחה האהוב. בעוד האב כורה בלב כבד קבר לחתן הקרבן החדש, רפאל מלמד את טוביה לצלות את לבו של הדג. כשאשמדאי מופיע, העשן פוגע בו ורפאל מצליח ללכוד אותו ולהגלותו למדבר.

המלאך עוזב את הזוג והולך לגבות את החוב המגיע לטובי. עם חזרתו הם ניפרדים ממשפחתה של שרה, המעניקה לטוביה את מחצית עושרם. גם מעמד הפרידה הזה והיציאה חזרה לנינוה צוירו פעמים רבות. מיניאטורות מקסימות, מעשה ידי נזירים, משלבות סגנון סימלי מצמצם ומאופק, עם יכולת לשלב בטויי רגש ואף רמזים אלגנטיים של סביבה ונוף, כמו מעשה צורפות זעיר.

באיור הראשון הזוג הצעיר נפרד מהורי שרה בחיבוק מאופק אך בפנים מלאות הבעה. בשני מתהווה תהלוכה טקסית בחיק הטבע. תנועות הידיים המרובות באות לספר לצופה על סערת הרגשות של החוזרים לנינוה -

הכלב הנאמן רץ ומגיע לבית ראשון והזוג מתקבל בשמחה לאחר שכבר חששו לגורלו. האם ישבה יום יום בדרך העולה לבית, משקיפה בציפייה ודאגה על הדרך העולה לביתם. שיאו של הסיפור הוא במעשה הריפוי של טובי בידי בנו. עיקר הריפוי הוא במשיחת עיניו של טובי במרירת הדג. האיורים העתיקים יותר מצליחים גם הם להראות לנו את המעמד הזה בבהירות, אף שצוירו בצורה כרגיל בדרך מינימליסטית -

גם האיור הבא יוצר עולם ומלואו בחלל זעיר, צבעוני, ממחיז מעמד מורכב של מעשה ורגשות רבים בו זמנית, של דאגה וצער, תקווה, שלוה וגם התעלות. מתקיימת בו בקשה לנס וקבלת נס כאחד -

הציור הבא נעשה על לוח עץ. טכניקת הציור והסגנון ארכאים ומצומצמים ביותר והדמויות ממלאות את החלל הקטן. הריפוי בגרסה זו נעשה בידי המלאך ולא הבן -

טוביה מפציר באביו לחוש שמחה, לקוות ולדבוק באמונתו, ולחזור ולהתפלל להצלה. בכך מתמזג שוב המיסטי, האמוני עם הריפוי המעשי. כך מתואר הריפוי בספר טוביה:

"ויקח טוביה את המרירה וימשח בה את עיני אביו, ויהי כחצי שעה והנה עור לבן נראה בעיניו כעור ביצה ויתפוס טוביה את העור ויעבירו מעל עיניו ותפקחנה."

ציורו של ג'יובאני אסרטו בסגנון הבארוק המוקדם מציע גירסה דחוסה בפעולה של אנשים חיים ונושמים. במרכז הציור טוביה ואביו, שניהם ניסערים ונירגשים, טוביה אוחז ביד את הצלוחית עם המרה -

תכונותיו של כיס המרה ותכולתו שעשו אותו לאמצעי ריפוי העין לאורך ההיסטוריה, מבוססים, עקרונית על הגיון מדעי רפואי. רופאי עיניים של היום הכותבים ומפרשים את הספור מנקודת המבט של הרפואה המודרנית, מציינים תכונות של תכן המרה הפועל על עיכול המזון בדרך של פירוקו לרסיסים ויצירת תחליב. מדובר בפעולה דטרגנטית בדומה לפעולת הניקוי של סבון.

הדבר מאפשר יצירת שטח מגע עצום עליו יפעל לאחר מכן העיכול הכימי, בדרך של פירוק באמצעות האנזימים שבמיץ המרה עצמו ובאמצעות הגירוי שהוא מעורר. הגירוי הצורב ממריץ את החולה לשפשף בחזקה את העיניים וגם את הקרום שנוצר, גם את ההפרשות של הדלקת, את ההידבקויות והצלקות.

אף שמדובר בטפול מסורתי מגושם למדי, הרי שבספור הזה הוא מגלם את המיסטי והניסי: מלאך משתמש בחלק מגופה של מפלצת למען בן אנוש, המביא לריפוי מופלא של מחלה משמים, ריפוי שניתן כמענה לתפילה.

מצד אחר, מדובר גם בחומר ממשי וארצי הנמצא על פני האדמה ואשר תכונותיו הפיסיקליות והכימיות מנוצלות על בסיס של חשיבה רציונלית.

טוביה מבקש להודות לעלם המסתורי על ששמר על בנו, דאג לנישואיו ולהסרת הקללה משרה קרובתם וכמובן הביא לריפוי עיוורונו. הוא מציע לחלוק אתו את הרכוש הרב שנפל בחלקו, אך אז מגלה להם רפאל את זהותו האמיתית. המיניאטורה של ההתגלות כבר מראה את המלאך כשהוא מופרד ומרוחק מעט מבני חסותו -

הוא מבשר להם:

"הנה אנוכי רפאל מלאך אלוהים, ואחד משבעת המלאכים המשרתים את פני ה'."

באיור כאן המלאך רפאל נראה כשהוא עולה השמימה, ידיו שלובות בצורה המבטאת מסירות. המחוות באמצעות הידיים של משפחת טוביה מבטאות את רגשות היראה שלהם נוכח התגלות המלאך בפניהם והפרידה ממנו, המפגישה במחיצתם שמים וארץ -

במעמד הדרמטי הזה הם מתוארים פעמים רבות נופלים על ברכיהם בתפילה בעוד לנגד עיניהם המלאך עולה לשמים ונעלם. ציורו של רמברנט הנמצא בלובר, תומך בגרסה זו לאירוע המסים את ספור העלילה -