עמוד הבית אינדקס ציירים מישראל ציירים מהעולם צרו קשר חיפוש ENGLISH
אינדקס מאמרים זה אונס זה?
זה אונס זה?
מעשי אלימות, סקס, מלחמה ורציחות הם נושאים שגורים בתולדות האמנות, לא רק בעמודי החדשות אצלנו

מאת: אמנון טליתמן ד"ר
30/3/2007
חלק גדול מתיאורים כאלה נעוצים במקורות הקלאסיים מיתולוגיים מהם הרבו אומנים לשאוב את נושאי עבודותיהם.

הציור הבוטה והמרשים ביותר של אלימות מינית מצאתי בציורו של אמן הסוריאליזם הבלגי רנה מגריט (Magritte) משנת 1934.




אף שהאונס מובא כאן רק במרומז, הרי שהעתקת איבריה של האישה והחלפתם בפניה אינה זקוקה לפרשנות. האשה הפכה באחת למוקד של יצרים שהצופים מפנים אליה. הציור נעשה למעשה על פי המנגנונים הפסיכולוגיים המוכרים של השלכה, העתקה והחלפה, כמו שנמצא גם ביצירת חלומות. אף שמגריט נקט בריאליזם ברור, הרי שהמציאות שיצר היא הזויה, מעין מציאות דמיונית. הציור הוא פשוט וישיר, עם זאת הוא דמיוני.

נחזור דורות רבים לאחור ונמצא יצירות רבות העוסקות בחטיפה והאונס של גאנימד (Ganymede) ע"י זאוס, אבי האלים, או יופיטר בגירסה הרומית שלו.

הנסיך גאנימד היה עלם יפה תואר. בהלכו באחו ראה אותו זאוס, התאהב ביופיו, לבש דמות של נשר וחטף אותו אל האולימפוס. לשמחתו ולשמחת כל האלים, הפך הנער לנושא גביע הנקטר ממנו שתו כולם, גם למשוש לבו של אבי האלים, אך למגינת לבה של הרה אשתו.

הציורים והפסלים המתארים את זאוס וגאנימד אמנם נושאים אופי ארוטי מובהק, כך בציור על כד החימר היווני השחור המראה את זאוס מפתה את גנימד:





או בפסלון משנת 450 לפני הספירה המוצג בונציה:

כך גם בעבודת הפסיפס הרומית הנהדרת מאותה תקופה הנמצא בקפריסין

רישום הפחם על נייר הוא מאת מיכאלאנג'לו. הוא צויר כאלפיים שנה מאוחר יותר בשנת 1522 ,

עדות לכוח המשיכה של הספור ולהשראה שעורר אצל כה רבים בין גדולי האמנים.

מיכאלאנג'לו צייר את גאנימד לאהובו הצעיר והיפה ברומא, תומאסו קאוואליירי. הוא עשה עבורו עוד רישומים וגם כתב לו שירי אהבה. תומאסו זה היה מקובל מאד בחוג האומנים שם, אלא שהוא נפטר בהיותו בן 19 בלבד.

הרישום מגלם סצינה מורכבת, שכן כמקובל, עבודות רבות, מתקופות שונות מתייחסות לחטיפה ולאונס כמקשה אחת ואין להבדיל בין שני האירועים. כך נראה כאן הנשר כשהוא בועל את מושא אהבתו בעת שהוא חוטף אתו למרומים.

כיאה למעופפים, אחד מכוכבי הלכת נקרא יופיטר, הגרסה הרומית לזאוס. בעברית הוא נקרא צדק. את הירח הגדול מבין הירחים שלו קראו (בצדק) על שמו של אהובו: גאנימד.

***

גם בספור הבא מככב זאוס שמשתובב לו בלובשו דמויות לפי מה שהמצב דורש. את אירופה, נסיכה פיניקית, הוא מפתה כשהוא לובש דמות של שור לבן. השור היה כה מרשים ויפה, עד שהתחבב מיד על אירופה, שליטפה אותו וקישטה אותו בפרחים. זאוס נתן לה לעלות על גבו, יצא אל הים ונמלט אתה עד כרתים.

בסוף המסע הייתה הנסיכה למלכת כרתים ואף ילדה לזאוס שלושה בנים, כך שבחשבון סופי התוצאה בהחלט משביעה רצון. כדי להנציח את הישגו, סידר זאוס בשמים מערכת כוכבים בצורת שור, הלא היא מערכת Taurus.

סימון וואט (Vouet) צייר בשנת 1640 את חטיפת אירופה בציור הנמצא בטיסן. אירופה ספק מתפתית ספק נחטפת. יש מידה רבה של מכובדות השורה על הדמויות, כולל השור האלגנטי במיוחד.

גם ניקלה פוסן (Poussin ) צייר את אירופה בציור משנת 1560 הנמצא בבוסטון. אף שהציור מוקדם יותר מזה של וואט, ניכרת גאונותו העדיפה של פוסן. הוא בונה סצינה קודרת וסוערת שכולה דרמה ותנועה המרתקות את הצופה, תוך שימוש נועז בגוונים מעטים אך עשירים בדקויות.


פוסן צייר עוד ספור היסטורי מיתולוגי של חטיפת נשים. מדובר בספור חטיפת הסבינות ואילוצן להינשא לגברים רומיים.

זה ספור החטיפה המפורסם ביותר, וגרסאות שלו הופיעו בכתבים של ההיסטוריונים הרומיים החשובים, פלוטרכוס וליוויוס. ציורו הוא ציור של תמונת קרב לכל דבר, הגודש ואווירת האסון הקדחתנית מתאימה למהלך האירועים.




העיר רומא עדיין לא התבססה ושבט הסבינום היה ותיק יותר באיטליה ולא היה חסר נשים. הם אף לעגו לרומאים שביקשו לשאת את נשותיהם, אך נפלו בפח כשהוזמנו למשתה בעיר. פוסן מצייר את רומולוס ניצב במשתה מעל ההמון ומורה לאנשיו להתנפל על החוגגים ולחטוף את נשות הסבינים.

האיטלקי פייטרו דה קורטונה (Da Cortona) מצייר בשנת 1627את החטיפה במיקום שונה, עם אור מועט המבהיק בצורה מקרית על חלקי גוף, מה שמוסיף נופך מיוחד לסצינה הסוערת שבאופן מוזר שורה עליה גם שלוה מסוימת. דומה כאילו חטיפת הנשים, בהתאם לרקע של נוף בטבע, גם היא חלק ממהלך טבעי של החיים.

אף שבציור ניכר העמדה אקדמית קלאסית של תנוחות הממלאות את החלל בסדר מאוזן וקפדני, ניכר גם הריאליזם החושני המלא חיים, שגם הוא הולם את סביבת הנוף בטבע.





***

יש לציין, שיצירות האמנות הרבות העוסקות בחטיפה ואונס, בדומה לציורים ועבודות פיסול העוסקות בקרב או ברצח, מציגות מה שהיסטוריונים ומבקרים מכנים "אונס הירואי". האונס ההירואי מתהדר בחשיבותו ההיסטורית ובחשיבות הנפשות הפועלות.

במשך דורות הסבינות הועלו לדרגת סמל של המשפחה באיטליה, בהשפעת הספור שנמשך בנישואין שהחזיקו מעמד ועזרו לבנות את רומא. יש להן מעמד מיוחס של אמהות האומה הרומית.

כשרצו הסבינים לנקום ברומאים ולהשיב את בנותיהם הביתה, קמו החטופות וחצצו בין הלוחמים עד שהביאו לפשרה ומנעו מלחמה.

גם ג'יאמבולוניה (Giambologna) מפסל יצירה שכולה עזוז וניצחון. פסלו משנת 1583 מוצב, בהתאם לאופיו, בלשכת הפסלים בככר המרכזית של פירנצה, בה מוצבים פסלים של גבורה וניצחון.

הפסל, המבשר כבר את סגנון הברוק המורכב, מצטיין בתנופה של פיתול אינסופי. הסדרה של שלושה הצילומים מדגימה איך פסל כזה משנה את מראהו בהתאם לשינוי זוית הצפייה בו.










פיקסו (Picasso) מביים את הסצינה ללא פשרות, כהרגלו בציירו תקיפה של תמימים, בדומה לציור של גרניקה המופצצת. היא מציב אשה סבינית עם ילדתה כשהיא נקלעת בין שני ניצים. הציור מלא באימה וזוועות המאבק הקם עליהן לרמוס אותן.


 

***

אאוסטכיוס לה סר (Le Sueur) הוא תלמידו של וואט (Vouet) שהוזכר קודם. הוא צייר את אונס תמר על ידי אחיה אמנון. הציור משנת 1640 נמצא בניו יורק.

הספור התנכי הידוע מגולל את פרשת התחזותו של אמנון לחולה הזקוק לעזרה, את אונס תמר ואת נקמת אחיה אבשלום. תמר מבוהלת ונסוגה מפני אחיה המזנק עליה בהפתעה, הכל באווירה דחוסה של חדר עמוס באווירה של ארמון קלאסי, עם וילאות רקומים כבדים ועמודים יווניים.




 

***

ברניני (Bernini) שפסליו המעודנים פזורים ברומא כולה, פיסל את פלוטו, אל השאול, כשהוא חוטף את פרוסרפינה כדי לקחת אותה אליו את העולם שמתחת לאדמה.

פרוסרינה או פרספונה ביוונית השתעשעה עם חברותיה הנימפות בסיציליה כשפלוטו הגיח מהר הגעש אטנה רכוב על ארבעה סוסים שחורים, חמד אותה וחטף אותה. עקב לחץ משפחתי הוא התפשר והסכים שתחזור זמנית להוריה שעל האולימפוס. לפני שהחזירה האכיל אותה בששה גרגרי רימון, פרי המסמל באופן מסורתי את הנאמנות.

התנאי לחזרתה הסופית לאולימפוס היה שלא אכלה דבר כששהתה עם פלוטו, לכן נוצרה פשרה ופרוסרפינה חילקה מאז את זמנה בחלקים שווים בין האולימפוס לשאול.

בכל עת שהייתה עולה, היה אביב ופריחה על הארץ. מכאן הפכה להיות אלת האביב והצמיחה. הטבע כולו קמל וחוזר ופורח מדי שנה על פי מחזורי מגוריה תחת ועל פני האדמה. זן אחד של פרי הרימון נקרא עד היום על שמה.



 ***

המשורר הרומי אובידיוס משורר את סיפורן של בנות המלך לאוציפידס שנחטפו ונאנסו בידי זוג תאומים, ספור שגם הוא הסתיים בחתונה.

רובנס (Rubens) צייר את הספור בשנת 1618 והוא נמצא במינכן. הציור, על דמויותיו המוצקות שכמעט נושמות על הצופה, מצטיין במשמעויות כפולות ברמות שונות. לא רק ששתיים מהדמויות בהירות מאד ושתיים אחרות כהות מאד, אלא שהתנועות וההבעות, כמו גם שפת הגוף של שני הזוגות הן מורכבות ביותר. לצד אימה ותוקפנות, יש בתנועות גם היסוס והתערסלות חושנית אצל כולם.

המבנה כולו שואף ונפתח כלפי מעלה בתנועה חזקה ואפילו הסוס שכאילו מחזיק את כל הקבוצה, הוא ספק נמלט ספק דוהר בעליצות.



 

***

רובנס ציור עוד אונס היסטורי, זה של לוקרציה, אשת אציל רומי. חברו, בנו של טרקווין מלך רומא אנס אותה בהיעדרו. המעשה גרם להתקוממות כללית, להדחת המלך ומשפחתו ולכינון רפובליקה ברומא. הציור של רובנס הוא מהשנה 1610 ונמצא במוסקבה.

זינוקו והבעתו התוקפנית של האנס אינם משאירים מקום לטעות. הספור המסובך של לוקרציה, המשולב גם הוא בהיסטוריה של רומא ושל אישים חשובים. הספור הונצח גם בפואמה של שייקספיר ובאופרה "אונס לוקרציה" מאת בנג'מין בריטן.




משל טיציאן הווניציאני (Titian) נביא שתי גרסאות לספורה של לוקרציה, שתיהן משנת 1570 לערך. בתמונה הנמצאת בקיימברידג' השניים נאבקים בצל איום הסכין המונפת בסביבה קודרת ומעיקה, ורק העירום הנדיב של לוקרציה נועד כאילו להגן עליה מאכזריות התוקפן. 




גם בציור שבוינה הסכין מונפת, אך כאן נראה כאילו טיציאן מחפש סגנון ומנסה להשתית את התוצאה רק על הזוג המתעמת במאבק, ללא כל פריט ברקע וללא מיקום מזוהה. ניכר הישגו של אמן נהדר זה למזג, כבר בתקופה מוקדמת למדי, את הריאליזם של ציירי הצפון, עם מעוף הדמיון הפורח של הרנסנס הדרומי.




ניקולה פוסן, שצייר יותר מגרסה אחת לאונס הסבינות, התייחס במוצהר לאופי החגיגי ההירואי של החטיפות השונות בהיסטוריה. כמו אומנים והיסטוריונים רבים, הוא ראה במעשים גדולים אות לגדולתם של האנשים והאלים שחוללו אירועים נשגבים אלה, גם כאשר האירועים כללו מעשי אונס.

גם היכן שמזכירים חטיפה בלבד, אין בידנו להבהיר מה באמת התרחש. אנו מנועים כמובן מלהרחיב את הבירור הזה מטעמי צנעת קדמונינו המכובדים. מכל המסופר אנו למדים שלא רק אצלנו קיים צל של אלימות מינית הנופל על מורמים מעם.

בעוד היצירות שראינו גדושות יופי והדר, הרי שבמחוזותינו למרבה הדאבה, החשדות הביאו עלינו רק צווחות של עסקן פרימיטיבי. שום גדולה אולימפית, שום טרגדיה, סתם מטרד מעצבן בעליבותו.

זהירות: שומה עלינו לחשב היטב את צעדינו, שכן אם אפילו לדחוף לשון לתוך הפה אסור אצלנו, מהיכן יבואו המיתוסים שנוכל להעביר לדורות הבאים אחרינו?